בס"ד
If you can't read what is written here, try mode "Hebrew Windows 1255 Mode" in Internet Explorer 3.0 for Hebrew. You can also view it here with Netscape Users if Hebrew fonts are installed (the link is found on the bottom of my Main Page).

Finally, you can download it here in Zip format (Word.doc).

לקראת שבת

בית הכנסת אגודת הסטודנטים

" תפארת צבי" ת"א אוניברסיטת בר-אילן

עלון וישב תשנ"ח

שנה ו', גליון מס' 9 (263)

(זמן ת"א)


כניסת השבת: 4:17


יציאת השבת: 5:20

העורך: דוד גרבר

ענין כתונת הפסים

בתחילת פרשתנו, מספרת התורה על יעקב שעשה כתונת פסים ליוסף: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" [בראשית ל"ז ג'].

על כך אומרת הגמרא [שבת דף י' ע"ב ומגילה דף ט"ז ע"ב], ובאותו ענין מופיע גם בבראשית רבה [פרשה פ"ד]: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת [של כותונת הפסים] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". ממדרש זה עולה לכאורה שבגלל נתינת כותונת הפסים ליוסף - ירדו בני ישראל למצרים.

השאלה הגדולה שמתעוררת ממסקנה זו: דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם הכתוב בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" [בראשית ט"ו י"ג], שמשם עולה שגזירת הגלות למצרים נגזרה כבר בתקופת אברהם (גזירה זו נגזרה שם בגלל ספיקו של אברהם: "במה אדע כי אירשנה" [בראשית ט"ו ח']), כמה דורות לפני מעשה יעקב.

התוספות [במסכת שבת דף י' ע"ב ד"ה הכי גרסינן] מתרצים סתירה זו: "ואף על גב דבלאו הכי נגזר 'ועבדום ועינו אותם', שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כל כך אלא על ידי זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק [גירסת מהרש"ל שם]". התוספות מתרצים שאמנם נגזרה על בני ישראל גזירת גלות, אולם העינוי לא היה חמור כל כך מלכתחילה, ורק לאחר שיעקב היפלה את יוסף עם כותונת הפסים, נגזרה גזירת הגלות החמורה יותר. הראיה לכך היא שאנו מונים את אותן ארבע מאות שנות גלות שנאמרו לאברהם החל מהולדתו של יצחק ולא מירידת יעקב ובניו למצרים, שהרי בני ישראל שהו במצרים בסך הכל מאתיים ועשר שנים מתוך ארבע המאות שנות הגלות.

תירוץ מעניין נוסף מופיע במהר"ץ חיות על הגמרא בשבת [שם]: "אפשר לתרץ דלפי הכלל שכתבו לנו חז"ל 'מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב' [שבת דף ל"ב ע"א], אם כן גם כאן נמי אמת הדבר ירידתם למצרים על ידי גזירת בין הבתרים, אכן מזה שראינו שנתגלגל הדבר על


גליון זה מוקדש לעילוי נשמת


מנדל בן בן-ציון ז"ל

תנצב"ה

נתרם ע"י אשתו מרים שמס

* * * נא לשמור על קדושת הגליון * * *

ידי זה שהלביש את יוסף כותונת פסים יתר על שאר אחיו, ומזה היה גמר הסיבה, על כורחך דהיה בזה חטא ונתגלגל החוב על ידי זה. על כורחך דהיה בהתנהגות יעקב בזה חטא, ונתגלגל חובה אחרת, ואם לא היה כאן עוון - לא היתה זה סיבה לירידה, ומדוקדק מאוד לשון הגמרא 'ונתגלגל הדבר' ". לפי דבריו, אכן הגזירה המקורית גם היא היתה גלות למצרים (בניגוד לדברי תוספות), אולם מעשה יעקב שהיה בו חטא הוא זה שבגינו ירדו בני ישראל בפועל למצרים. הסבר זה מסביר היטב את המלים במדרש "ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" - בגלל חטאו של יעקב, גילגלו חובה על ידי חייב ונגרם שבני ישראל שבאותו דור היו צריכים לרדת למצרים.

עד כה ראינו את כל ענין ירידת יוסף למצרים באור שלילי, שזהו בעצם עונש נוסף או החמרת העונש על מה שנגזר לאברהם בעקבות מעשה יעקב. המדרש הבא [בראשית רבה פרשה פ"ו]: דווקא מציג את הענין הזה באור יותר חיובי: "... [משל] לפרה שהיו מושכין אותה למקיליון ולא היתה נמשכת, מה עשו לה? משכו את בנה לפניה והיא מהלכת אחריו בעל כורחה. כך ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות. אמר הקב"ה: בני בכורי ואני מורידו בביזיון, אתמהה?! ואם ליתן בליבו של פרעה - איני מורידו בפוריפי. אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו בעל כורחו". על פי מדרש זה, מעיקר הדין היה צריך יעקב לירד למצרים בשלשלאות, אלא שהקב"ה גמל חסד עם יעקב ובניו, וגילגל כך שיוסף ירד לפניהם, ויעקב ויתר משפחתו נמשכו אחריו בעל כורחם, אולם הם ירדו למצרים בדרך מכובדת ולא כבולים בשלשלאות.

נכתב ע"י דוד גרבר


מכירת יוסף

מכירת יוסף נמנית בין האירועים שקבעו את גורלו של עם ישראל לדורותיו, וזאת בשני מישורים:

א. מבחינת תוצאותיו והשלכותיו, אירוע זה הוביל במישרין לגלות מצרים, ולהגשמת ברית בין הבתרים. השעבוד הקשה במצרים והגאולה הפלאית הטביעו את חותמם עמוק בנפשו של העם ואיפשרו את כניסתם לברית עולמים עם הקב"ה לקבל את תורתו ולנחול את ארץ הקודש.

ב. המעשה כשלעצמו הוא אבן דרך מוסרית בתולדותיה של האומה. בשלבי ייסודו של העם חל שבר גדול, וישנם מדרשים אשר על פיהם קיימת חובה לכפר על עבירה חמורה זו מדי שנה בשנה באמצעות שעירי יום הכיפורים, המזכירים את "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכותונת בדם" [בראשית ל"ז ל"א].

בצדק רואה המסורת את החטא בחומרה רבה כל כך. מעשי האחים חמורים הם בפני עצמם, החל מזממת הרצח, דרך ההמתה ה'נקייה' והאיטית באמצעות השלכה לבור, ועד לתרמית האכזרית של משלוח הכתונת הטבולה בדם אל אביהם. מכירת יוסף אף מאיימת על שלמות המשפחה, ובכך גם על שלמות האומה. ברם המקרא, בלי שהוא מצדיק את המעשה כלל ועיקר, מדריך אותנו להבינו, על שלביו ומניעיו. התורה טורחת מאוד ליַדענו שאין המעשה פרי של חולשת דעת רגעית, אלא שיאו של תהליך ממושך. התורה מעוניינת כאן, כמו במקומות נוספים רבים, שנעמוד על שורשי החטא והליכיו. על הלומד לראות כיצד יֵצר החטא חודר לתוך ליבו של אדם, משתרש שם וצומח עד שהוא מניב את פרותיו הבאושים.

שנאתם של האחים כלפי יוסף ניזונת על ידי מעשי הנעורים של האח המתנשא (הבאת דיבתם רעה וסיפור החלומות), ואולם שורשי השנאה נעוצים בתחושות קשות שהאחים רוחשים כלפי אביהם: "ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ..." [בראשית ל"ז ד']. לאמיתו של דבר, משבר האמון בין האחים לבין ישראל אביהם חל עוד לפני הפרשה שלנו, בפרשת שכם ודינה, ומערכת היחסים הבעייתית סביב התנהגותו של יוסף רק מחדדות את המשקעים הקיימים מאז הפרשיה הקשה ההיא. בסגנונו התמציתי והמאופק רומז הכתוב למשבר הזה, באומרו "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם ... ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם" [בראשית ל"ז י"ב - י"ג]. הליכת האחים לשכם מעלה אסוסיאציות קשות למדי, כפי שמעיר המדרש [תנחומא, וישב, סימן ב']: "מקום מזומן לפורענות - בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד ...". בשכם התרחש העימות הגדול בין יעקב לשמעון ולוי, כאשר יעקב מטיח בבניו, "עכרתם אתי" [בראשית ל"ד ל'], והגיבו האחים בלהט: "הכזונה יעשה את אחותינו"!? [בראשית ל"ד ל"א] בתגובת האחים יש ביקורת סמויה כלפי יעקב: 'אחותינו' - ולא: 'בתך'! המחריש בשעה שהוא רואה את כבודה של דינה מחוללת - אין הוא ראוי שתיקרא 'ביתו'. אנחנו "אחי דינה" [בראשית ל"ד כ"ה] אשר לחמנו למען הצלת כבוד אחותינו. שמא התנער האב מאחריותו מפני היותה "בת לאה" [בראשית ל"ד א']? לדעתם של שמעון ולוי, עמדתו של יעקב משקפת כהות חושים מוסרית ואף חוסר-לויאליות חמורה כלפי יוצאי חלוציה של לאה.

והנה בפרשה שלנו מוצאים האחים ראיות לכאורה שאבהותו של יעקב מתגלה רק כשנוגע הדבר לבני רחל, ולא לבני לאה. העדפת יוסף, ובמיוחד לאור הטריז שיוסף תוקע בין יעקב לבניו (הבאת הדיבה) והתנשאותו של יוסף כלפי האחים (החלומות), היא הוכחה חותכת, בעיני האחים, שיעקב מעולם לא הכיר באופן מלא בלאה כאשתו ובבניה כבניו שלו. אפילו גערת יעקב, "מה החלום הזה אשר חלמת"!, אין בה כדי לשכנע, שהרי האמון באביהם הופר, והאחים מבחינים - בצדק! - ש"ואביו שמר את הדבר" [בראשית ל"ז י"א]. נסיעתם של האחים לשכם מבטאת את עומק המשבר. הם חוזרים למקום בו החלו לראות פגמים בנאמנותו של אביהם לחוק המוסר ולשלמות המשפחה ובו החלו לסלול לעצמם תפיסה עצמאית, משוחררת ממרותו של אביהם. החזרה לשכם מסמלת מרד בוטה בסמכותו של האב, הן כדמות מוסרית והן כראשה של משפחה מלוכדת.

על כן פועלים שני גורמים, הנעוצים ברקע המשפחתי, לזמן בפני האחים את החטא המזעזע שאותו זוממים. הגורם האחד, שנאתם העמוקה והמובנת (במידת מה) לאחיהם, מבטל את המעצור הראשון בפני החטא, אחוות אחים. הגורם השני, חוסר האמון ברגשותיו ובשיקוליו של יעקב, מבטל את המעצור השני בפני ההידרדרות במדרון החטא: הנאמנות לאב. רק אצל ראובן, השואף למלא את תפקיד הבכור, עדיין משחקת הנאמנות לאבא יעקב תפקיד מכריע: "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" [בראשית ל"ז כ"ב]. אבל לא כן מרגישים שאר האחים. אחרי שאיבדו את תחושת האחווה כלפי אחיהם ואת הכפיפות לסמכותו של אביהם, אין האחים מהססים להצטרף לחבורתם של קין ועשו, ולתכנן רציחתו של אח: "ויתנכלו אתו להמיתו" [בראשית ל"ז י"ח].

כאן רואים אנחנו את נקודת השבר הגדולה, ואין כאן דמות אשר תינקה מאשמה: האשמה העיקרית היא, כמובן, של האחים אשר לא נרתעו מפני המעשה הגרוע מכל. אך גם יוסף וגם יעקב תרמו את חלקם ביצירת התנאים אשר הביאו את האחים לתפוס את הבלתי-אפשרי כאפשרי. אך כאן גם חלה תפנית בהתנהגות האחים. גם כאן אין התורה מצדיקה את האחים, אבל היא מעמידה את התנהגותם בפרופורציות הנכונות. חטאם מתבצע בשלושה שלבים, ובשניים מהם רואים אנחנו בבירור כיצד נסוגים האחים מהתוכנית המקורית ומגיעים לאחרת, גרועה פחות. ראובן מצליח לשכנעם לזנוח את המזימה לרצוח בידיים, בדם קר, ולהסתפק במעשה 'גרמא', קטלני אבל איסתטי יותר. ואף לאחר מכן עדיין מצפונו של יהודה נוקפו: "מה בצע כי נהרג את אחינו וכיסינו את דמו" [בראשית ל"ז כ"ו]. גם כאן לא חוזרים האחים בתשובה שלמה. הם נסוגים אמנם מתוכנית הרצח, אך מגיעים אל עבירה הקלה ממנה אך במעט: מכירת יוסף לעבדות. ואמנם הצעת יהודה מתבצעת, ויוסף נמכר לישמעאלים אשר מורידים אותו מצרימה. אבל כאן מתערפלת התמונה, ואין עדות הכתובים ברורה דיה מי מבצע את תכניתו של יהודה: האמנם האחים מוכרים את יוסף לישמעאלים [רש"י] או שמא עושים זאת מדיינים עוברי אורח [רשב"ם].

כבר האריכו מפרשי זמננו לחזק את שיטת הרשב"ם, וברצוני לעמוד על ההשלכות הרעיוניות של שיטתו. דומה שהתורה משאירה מקום למחשבה כי, כפי שהאחים התחרטו ברגע האחרון מתוכנית רצח האח ומתוכנית השלכתו לבור, כן ייתכן שהיו מתחרטים ברגע האחרון מהכוונה למוכרו. אבל השכינה חשבה אחרת: תוכניתם התבצעה - אך בידי אחרים: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" [בראשית מ"ה ח']. על אף ניטרול המעצורים בפני החטא, הצלחתו של יצר הנקם היתה חלקית בלבד. תהליך החרטה של האחים החל עוד לפני שהושלם חטאם. ואף אם חל כאן שבר גדול במשפחה ובאומה, התחולל כאן קרע, המשך הסיפור מלמד כי קרע זה ניתן לאיחוי. התורה מראה כיצד עשויות טעויות אנוש, גדולות וקטנות, להכשיר את הקרקע לצמיחתם של חטאים גדולים ואיומים. אך בו בעת מביעה התורה אופטימיות כי בסוף הדרך יזכה הטוב שבנו בניצחון על הרע. ומעל לכל מעשי האנוש, הטובים והרעים, מתנשאת התוכנית האלוקית, המכוונת את כל האירועים להגשמת הייעוד הגדול השמור לבני בריתו.

נכתב ע"י הרב אברהם וולפיש שליט"א




פינת ההלכה - הרב יונה מצגר שליט"א

הדלקת נרות חנוכה במטוס

שאלה

האם יש מקום מבחינה הלכתית להדליק נרות חנוכה בטיסה במטוס שנמשכה כל הלילה?

תשובה

המהרשד"ם [חלק ד' סימן קמ"ו] דן במי שנוסע במסילת הברזל (רכבת) במשך כל הלילה. כיון שמשלם בעד נסיעתו, הוי כשוכר, ושם ביתו לאכילה ולשינה וחייב בנר חנוכה ואף דאינו עומד במקום אחד ורכוב כמהלך דמי, לא נמצא בשום מקום שיהיה צריך בית קבוע כדי לקיים פרסומי ניסא.

ובספר "חובת הדר" [עמ' קי"ג] הקשה עליו, דכיון שמסיק שם דלענין נר חנוכה גם בית שאינו קבוע נקרא בית, ולכן היושב ברכבת כיושב בבית, מה איכפת לן אי שוכר הוי אי לא, כיון שנמצא בבית שיש לו רשות להיות שם, ואין מי שידליק - צריך להדליק.

אולם, אולם בדברי הגמרא בשבת [דף כ"ג ע"ב] "הרואה נר חנוכה צריך לברך", ופירש רש"י [ד"ה הרואה]: "... דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או לייושב בספינה". משמע שאין מדליקין נרות חנוכה בספינה! והטעם הוא כדברי הרמב"ם [הלכות חנוכה פרק ד' הלכה א']: "מצוותה כל בית ובית", ואין ספינה חשובה כבית.

ובספר "מקראי קודש" מבאר שאין הספינות שלנו כספינות הנזכרות ברש"י, שכוונתו לספינות שיש בהם בית ארעי, אבל בספינות שלנו שיש בהם בתים קבועים - יש להן דין בית לענין נר חנוכה דחייב להדליק בהן נרות. לפי זה, הדלקת נר חנוכה ברכבת תלויה בסוג הרכבת, אם מדובר ברכבות שבחו"ל שהם כבתים שנוסעים בהם גם כל הלילה - הרי הן כבית, אבל ברכבת המצויה בארץ - לכאורה לא יהיה לה דין בית.

אך בדין מטוס כתב ב"שערים המצוינים בהלכה" [סימן קל"ט ס"ק י"ג] שאם יש לו אפשרות טכנית להדליק במטוס - שידליק, ואף על פי שאוניה נחשבת מינח נייחא והאוירון אינו נחשב כך, אבל כתב בשו"ת "רבבות אפרים" [חלק א', תל"ד, ח'] שיש במטוס פרסום הנס לפחות בקרב אלה הטסים באותה טיסה, ובוודאי שאם יכול - ידליק שם.

ומכיון שהאדם הנוסע במטוס - נחשב לו המטוס כבית לפחות לשעת הטיסה, שבו הוא אוכל ושותה ואף נח, הרי שאין סיבה להימנע ממצות הדלקת נר חנוכה אף במטוס.

לכן: הנוסע במטוס בימי החנוכה רשאי להדליק שם נרות חנוכה, בתנאי שאין בכך בעיה בטיחותית.


בשעטו"מ, יצא לאור ספר הגליונות "לקראת שבת" חלקים ג'-ד', המאגד את הגליונות השבועיים שראו אור בשנים תשנ"ה-תשנ"ו. אפשר להשיגו דרך העורך בכתובת:



דוד גרבר, הרמן כהן 14, תל אביב 64385


תמורת 25 ש"ח (בתוספת 10 ש"ח דמי משלוח). כמו כן, אפשר להשיג את החלקים הקודמים (חלק א' - 15 ש"ח, חלק ב' - 20 ש"ח, בתוספת 5 ש"ח דמי משלוח לכל חלק).



מחיר מיוחד לשלושת הכרכים יחד: 50 ש"ח (בתוספת 10 ש"ח דמי משלוח בלבד).



באוניברסיטת בר-אילן אפשר להשיג את הספרים ישירות אצל דוד גרבר, במחלקה למתמטיקה.